עמוד הבית / חדשנות / זוכרים את בן-ציון חלפון

זוכרים את בן-ציון חלפון

40 שנה חלפו מאז נפטר בטרם עת בן-ציון חלפון, מי שבגיל צעיר היה מזכיר תנועת המושבים, חבר כנסת, סגן שר חקלאות – מנהיג ובעיקר בן-אדם טוב * העתיד המבטיח שניבאו לו נגדע באחת, בן ציון נהרג בתאונת דרכים והוא רק בן 46 * לזכרו ייערך טקס אזכרה מיוחד בבית הכנסת בושאייף במושב זיתן * אלמנתו, מלכה ובנותיו, אורית עוז-ארי, עו"ד אושרת חלפון והזמרת עינת שרוף, מדברות על אופיו המיוחד, האישיות הכריזמטית, דרכיו הנדירות וכיצד השפיע על מהלך חייהן

 

עמוס דה-וינטר

 

השבוע, ב-17 בספטמבר, מלאו 40 שנה לפטירתו של בן-ציון חלפון, לשעבר סגן שר החקלאות ומי שכיהן כמזכ"ל תנועת המושבים. לזכרו ערכו בני משפחתו טקס אזכרה מיוחד בבית הכנסת בושאייף שבמושב זיתן. בטקס השתתפו מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל, מאיר צור, מזכ"ל יו"ר התאחדות חקלאי ישראל, אבשלום וילן, ח"כ יאיר לפיד ועוד רבים, רבים אחרים.

בן ציון חלפון
בן ציון חלפון

בן ציון היה מזכ"ל תנועת המושבים, חבר כנסת מטעם המערך וסגן שר החקלאות, אולם נפטר בגיל צעיר (46), בשל תאונת דרכים, לא רחוק מביתו במושב חצב.

כנער הצטרף חלפון לתנועת נוער ציונית ובשנת 1946, בגיל 17(!), העפיל לבדו לישראל דרך איטליה על אונית המעפילים "מדינת היהודים". האוניה, המעפילים ובן ציון עימם נתפשו ונשלחו ע"י הבריטים למעצר בקפריסין, ממנה שוב עלה ארצה. בארץ התגייס לפלמ"ח ושירת בקרבות חטיבת יפתח, תחת פיקודו של יגאל אלון, בשורה של קרבות מלחמת השחרור, החל מכיבוש טבריה וצפת וכלה בקרב על מבצר לטרון.

בשנת 1949, בגיל 19, הפך לפעיל המרכזי והדמות הבולטת בקליטת עולי לוב. בן-ציון היה אחד ממייסדי מושב חצב, בקרבת גדרה. ב-1950 כתב עיתון 'דבר' על חגיגות השנה הראשונה להקמת המושב: "ליד בית הספר התכנס כל המושב והאורחים שמעו דברי ברכה מפי חברי המושב והאורחים. ילדי המושב הביאו את דברם בשירה וריקודים."

בן-ציון חלפון היה פעיל במוסדות תנועת המושבים בדרום ושימש כנציגם במוסדות מפלגת העבודה. בגיל צעיר מאוד, והוא רק בשנות ה-20 של חייו, מילא בן-ציון תפקידים בכירים, בין היתר כיהן כמזכיר ארגוני הקניות וכמזכיר תנועת המושבים. ב-1953 הוא התחתן, הקים משפחה וב-1969 נבחר וכיהן כחבר כנסת עד לשנת 1977. בנוסף כיהן בממשלתה של גולדה מאיר, הממשלה ה-15, כסגן שר חקלאות דאז, חיים גבתי, החל מ-1969. בבחירות הבאות (1977) לא נכנס לכנסת.

אולם הקריירה המדהימה והעתיד המזהיר שהמתינו לבן-ציון נקטעו באחת. בן-ציון חלפון נהרג בתאונת דרכים, סמוך בצומת מסמיה, בגיל 47, ב-21 בספטמבר 1977 לאחר שנדרס בפזיזות ע"י נהגת צעירה. הוא נקבר בהר הזיתים לצידו של זלמן ארן.

 

ימים ראשונים

על הימים בהם נפגשה לראשונה עם בן-ציון מספרת רעייתו בת ה-80, מלכה חלפון: "בפעם הראשונה נפגשתי עם בן-ציון במושב חצב. אותם ימים הייתי עולה חדשה מלוב, נערה צעירה. הביאו אותנו לישוב שבאותם ימים נקרא 'מסמיה החדשה'. התנאים היו קשים מאוד, ישנו באוהלים ובחודשי החורף לקחו אותנו לבאר טוביה, כדי שנהנה מקצת מבית ומחלב חם.

בן ציון חלפון, באירוע משפחתי
בן ציון חלפון, באירוע משפחתי

"בשלב השני באו מתנועת הנוער והתחילו לרשום ילדים בני 12-13 לכפר הירוק. היינו הגרעין הראשון של הכפר הירוק, קבוצה א'. כעבור שנה, הייתי בת 14, אמי חלתה ונפטרה. הרגשתי רע מאוד ובעיקר בדידות בכפר הירוק ואחרי שאימי נפטרה ביקשתי לשוב הביתה ושבתי הביתה לחצב.

"בן-ציון היה בגרעין של חבר'ה ששהו בשדה נחום ואחר כך פיזרו אותם בין המושבים. זה היה ב-1950. החבר'ה של בן-ציון רצו להקים מושב של טריפוליטאים – יוצאי לוב, ובאו מתנועת המושבים ואמרו להם: 'למה לכם להקים מושב חדש? יש כבר מושב כזה, רק הם לא יודעים לחלוב ולא יודעים חקלאות – בואו תעזרו להם, תחזקו אותם'. וככה, יום אחד הגיעו למושב 4-5 חבר'ה שבן ציון היה המנהיג שלהם, ראש הקבוצה ואז אנחנו הכרנו – והתגלגל הגלגל…

"כשבוע לאחר שהתחתנו ישנו בבית במושב ובאמצע הלילה שמו לנו מסתננים (פאדיון) 17 ק"ג חומר נפץ ופוצצו עלינו את הבית, בזמן שהיינו ישנים. אני זוכרת שהתעוררתי ואמרתי לו: 'בן ציון, מה קורה פה?' והוא אמר לי: 'אל תדאגי, בואו נצא החוצה'.

"הייתי בסך הכל עולה חדשה וצעירה, לא מבינה בכלום ואילו בן ציון היה כבר בפלמ"ח, הוא היה רגיל לפעולות, להדי הקרב. כל הבית נהרס ורק המיטה נותרה שלמה. המזל היה שהם שמו את חומר הנפץ מחוץ לבית ולא זרקו אותו פנימה. הפקח של האו"ם שבא לחקור פשוט לא האמין. הוא הסתכל על מה שנשאר מהבית ואמר לי: 'מדבר כזה אנשים לא יוצאים חיים'. כל הבית נהרס – אי אפשר לתאר דבר כזה. אז עברנו לבית אחר והמשכנו בחיים וזה המשק האחרון שבן-ציון לא זכה לראות את פריו…

"בן-ציון היה בן אדם שעזר לכל אחד, עזר לבחורים צעירים ושכנע אותם ללכת ללמוד ולא ללכת לאיבוד. עזר לאנשים מול המוסדות והשלטונות. עזר במשקים. עד היום פוגשים אותי אנשים ואומרים לי: 'הבן שלי לא ידע כלום, היום הוא דוקטור, היום הוא איש עסקים מצליח וכך הלאה. אודות לבן-ציון'.

"אצלנו לבית תמיד הגיעו אנשים שביקשו עזרה. הוא היה מביט בי ותמיד אמרתי לו: 'בן-ציון תעזור, תעזור'. לא חשוב אם זה היה צעיר, או זקנה, או נכה, או פושט רגל. לימים הוא היה מדווח לי: 'את זוכרת את אותו בחור שביקש כך וכך. הכל הסתדר בסוף'. זה לא היה דבר פשוט כי זה היה כרוך בשליחת מכתבים וטלפונים והוא כל הזמן עזר לאנשים, מלבד העבודה שלו שגם היא גרמה לו להיעדר מהבית – לא היה לו יום ולא לילה.

"למעשה, במשך שלושים שנה בן-ציון היה זמין לרשות הציבור ואני אומרת את זה בלי הגזמה. הוא היה יוצא בבוקר וכבר חיכו לו אנשים, לפעמים היו אנשים באים לבית, למשרד שלו. באחת האזכרות אחת התאומות אמרה: 'עשר בלילה, באים ודופקים בדלת ואני פותחת. שואלים איפה אבא ואני עונה, חכו, אבא יחזור עוד מעט, עוד מעט הוא יבוא. ועכשיו אין מה להגיד לאנשים'.

פסח 1963 - בן ציון ושתי התאומות מיכל ואורית
פסח 1963 – בן ציון ושתי התאומות מיכל ואורית

"בשבילי והבנות זה היה כמו עץ שגדעו אותו עד השורש, לא נשאר בנו עד כלום. עד היום לא ממש התאוששנו, אי אפשר לתאר את הכאב. לבנות הוא היה גם אח וגם חבר וגם אבא וברגע אחד – הכל נגדע."

 

"זה מה שלמדתי מאבי"

לבן-ציון ושרה חלפון נולדו חמש בנות – נאוה (הבכורה), מיכל ואורית (התאומות), עינת ואושרת. כיון כל אחת מבנותיו היא סיפור הצלחה בפני עצמו: נאוה מחנכת ידועה בתיכון בכפר הירוק, מיכל ניהלה במשך שנים בית ספר, אורית היא מנהלת שיווק מצליחה, אושרת היא עורכת דין ידועה ומובילה ועינת מוכרת לעם ישראל כמלכת השירה בציבור בישראל.

אחת מבנותיו, הזמרת עינת שרוף, אומרת: "ההורים שלי הגיעו לכאן מלוב ליישב את הארץ, להכות שורשים. אבא שלי, בגיל מאוד צעיר, נהיה ח"כ וסגן שר ותמיד הזכירו לו את העובדה שהוא בן עדות המזרח, כי זה היה די נדיר שבן עדות המזרח יהיה במפא"י. בנו, בבית, מעולם לא נטעו עדתיות אלא את אהבת הארץ ואת הארץ כולם אוהבים."

החיים בבית חלפון במושב חצב היו נהדרים. הבנות גדלו, האב כיהן כח"כ וסגן שר החקלאות והאם טיפלה בענייני המשק. "אני זוכרת אותו חוזר הביתה," נזכרת עינת, "רוחץ את האוטו, שוטף את הגרנוליט, משקה את הדשא, מוריד את החליפות מהכנסת ולובש בגדי עבודה כחולים – הוא היה פוליטיקאי וגם חקלאי. היו לנו לול עם האבסה אוטומטית, שהיה ראשון מסוגו בארץ, היו לנו פרדסים ומוקדם יותר, בשנים הראשונות של המושב, הייתה לנו רפת…

"אני זוכרת את הדשא שלנו מלא באנשים שמחכים לדבר עם אבא שלי. אחד שלקחו לו את מכסת הביצים, אחת שהיא אלמנה שקשה לה לשלם חשבונות… הוא היה סגן שר, זה לא היה תפקידו לעזור להם, אבל הם ידעו שאפשר לפנות אליו כי הוא היה אדם כזה שעוזר לכולם. זאת אחת המזכרות הכי גדולות שלי בחיים. זה מה שלמדתי מאבא שלי. מהרגע שהוא הלך אמרתי לעצמי: 'אני רוצה להמשיך אותו'."

בן-ציון עם מלכה, התאומות וראש הממשלה לוי אשכול
בן-ציון עם מלכה, התאומות וראש הממשלה לוי אשכול

פטירתו הפתאומית של אב המשפחה הביאה את משפחת חלפון לעזוב כעבור כשנה את מושב חצב.

"זה לא נכון שהחיים נמשכים", אומרת עינת, "תמיד אומרים את המשפט הזה, והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו, החיים שלך כמו שהכרת אותם הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך אבל היא אחרת. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו 'מה שלומך?', ואת יודעת שהם מתכוונים לומר: 'אנחנו יודעים', או 'אנחנו כאן בשבילך'. אפילו העבר שלך עובר עריכה: בכל פעם שאת מספרת איך הוא נהרג את מתלבטת איך לקרוא לו – 'אבי' או 'אבי המנוח' או 'אבי זכרונו לברכה'… זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים ומתחילים מחדש, אחרים.

"אני, בעקבות מותו של אבי הבנתי שהחיים קצרים, שאני רוצה למצות כמה שיותר. זה נשמע קלישאה אבל זה ככה, השנים עוברות ולא תמיד יש לך שליטה על מה שקורה. דקה אחת הייתי ילדה שמחה ששרה על ארגז הפוך במושב חצב, דקה אחרי זה…

"לקח לי איזה עשרים שנה לשיר בהופעות את 'לאבא שלי יש סולם'? לא יכולתי. ואז יום אחד מישהו ביקש את השיר הזה, ואמרתי 'די, זהו, אני שרה'. אני הולכת עם תמונה שלו בארנק, מזכירה אותו הרבה. אני מרגישה שליחה שלו פה. אבא שלי הכי חסר לי ברגעים הקטנים. כשאני ויובלי הנכדה יושבות וצוחקות וכיף לי, הוא חסר. בדברים הגדולים אני פחות צריכה אותו, אני לא צריכה שהוא יהיה איתי בהופעה בקיסריה ויגיד – 'יואו, הבת שלי, למה היא הגיעה'. זה לא מעניין אותי. אבל תאר לך שהוא היה נכנס עכשיו בדלת. תאר לך…"

 

ההצלחה של אבא

בתו של בן-ציון, אורית עוז-ארי, כיום מנהלת שיווק של חברת בנייה מובילה בתחום המסחרי והציבורי, אומרת: "כשנפטר אבי הייתי בת 17 ואומר דבר שנורא חזק בעיני – החיים עימו כיוון שהיה איש ציבור, אדם עסוק למדי השתנו לחלוטין כשנפרדנו ממנו, כי כשגדלנו כבנות איתו – הוא היה ככל האדם עבורנו ורק לאחר פטירתו הבנו איך בגיל צעיר כל כך הוא קיבל החלטות כל כך חשובות, כמו למשל: האם לעלות ארצה לבד, ההחלטה להיכנס לפוליטיקה במדינה חדשה עם פלגים פוליטיים רבים ומגוונים ועוד. בעצם רק אחרי שהתבגרתי הבנתי איזה שילוב נדיר של כריזמה ויכולות אנושיות של בן אדם מדהים ומוכר הוא היה.

"בהסתכלות על האבדן היום אני מבינה למה זה ריסק אותנו המשפחה לכל כך הרבה שנים – אנחנו התאבלנו עליו במשך 20 שנה… לפעמים אתה רואה ומבקר אנשים שעברו אבדן ויגון וכן מתאבלים וכואבים, זה נורא עצוב אבל החיים נמשכים ואילו אצלנו זו הייתה התרסקות אמיתית מבית נורא שמח, מבית מאוד אקטיבי לבית כבוי לגמרי ואתה מאוד מהר מבין ששום דבר לא יחזור להיות כמו פעם ורק צריך ללמוד לחיות עם הכאב.

דבר חשוב נוסף, אין לי ספק שההצלחה והפעילות המגוונת שלו היוותה למעשה אבן דרך לכולנו – חמשת בנותיו, שעם כל הצניעות אנחנו מאוד מצליחות במה שאנחנו עושות, כל חמשת הבנות וזו עובדה וזה לא ברור מאליו. כל אחת מאתנו עשתה את המקסימום בכדי לממש את עצמה ואני חושבת שזה משהו שלקחנו על עצמנו בזכות החינוך שהוא העניק לנו.

"כנערה בת 17, גיל שנחשב למורד וכועס, אני לא מצליחה לזכור אפילו רגע אחד שכעסתי עליו, שלא הסכמתי איתו. גם המודל שלו כבן להורים היה חזק ביותר – אני זוכרת אותו תמיד מאוד אוהב ומאוד מחבק, תמיד כיבד את הוריו ואף פעם לא שכח מאין הוא בא ובכלל הקשר של כולנו איתו הוא קשר של אהבה אמיתית, לא קשר של הערצה וכבוד בגלל שהוא היה סגן שר חקלאות וחבר כנסת, אלא קשר של אהבה אנושית ולכולנו הוא היה מודל מדהים לחיקוי."

 

בתו של חלפון, הזמרת עינת שרוף
בתו של חלפון, הזמרת עינת שרוף

מנהיג מלידה

עו"ד אושרת חלפון, הבת הכי צעירה, אומרת: "אני עובדת בשגרירות איטליה ואבי היה אחד מהאנשים שפיתחו את הקשר שיש לנו היום עם איטליה, ביצוא, בתעשייה, בייחוד בחקלאות. כל הקשרים ההדוקים שיש לנו איתם בתעשיה ובפיתוח טכנולוגיות ותראה, אני עובדת כאן, החיים מובילים אותך לנתיבים…

"הייתי רק בת 6-7 כשאבי נפטר ובגיל הזה קשה לזכור. אני תמיד אומרת לאנשים שאני זוכרת תמונות, לא את הווידיאו… יש לי מעט זיכרונות ממנו כי הייתי באמת קטנה, אבל כשאתה קורא את מה שהוא כתב אתה רואה חזון, רהיטות, עוצמה. הוא לא בא ממקום של קיפוח, הוא בכלל לא היה באג'נדה הזאת וזכרו אותו על כך.

"פעם באתי עם שגריר איטליה (שיותר מאוחר מונה לשר החוץ האיטלקי) ללשכה של שמעון פרס. פרס הביט בשמי על התג ושאל: 'את הבת שלו?'. אמרתי שכן ופרס נתן לשגריר הרצאה בת חצי שעה על מי היה בן ציון חלפון. אמרתי בנימוס שלא חשבתי שעד כדי כך ופרס ענה לי שהוא היה העתודה של מפלגת העבודה. הוא נהרג בגיל 46, אפילו לא מלאו 47 שנה…

"אמי ואבי היו באהבה מאוד גדולה, ההורים שלי באמת עשו כל כך הרבה – הוא בקריירה הפוליטית ואימי ניהלה כל אותן שנים את המשק וגידלה אותנו. זו הייתה מכה קשה מהבחינה הזאת, היא מעולם לא נישאה בשנית, לא עניין אותה.

"אני חושבת שעד כ-20 שנה אחרי פטירתו היינו עדיין בוכות באזכרות כאילו היו ההלוויה… עבורנו זה היה שבר אדיר, כי שום דבר לא היה דומה למה שהיה לפני כן ויש גם את חוסר הפשר הזה – איך בחור צעיר שבא ממשפחה של כלום, אח בכור למשפחה בת שבעה אחים, הגיע כל כך רחוק…

"הוא עלה ארצה באונית מעפילים אבל נתפש ע"י הבריטים ונשלח לקפריסין ואז הוא שוב חזר באוניה ארצה, הגיע בידיים ריקות אבל מיד התבלט. בספרו 'דרך הצבי' מקדיש לו לובה אליאב פרק שלם, הנקרא "הקרב על החצב" – סיפור הקמתו של מושב חצב. בפרק הוא מתאר את קשיי ההתיישבות בחבל לכיש, כאשר הובאו לשם עולים והכוונה הייתה לחלק את מעט הכלים החקלאיים שהיו לכל אחד ואחד. אליאב תיאר את המאכרים, שיש השתלטו על העניינים והמריבות, וכיצד אבי פתאום לקח פיקוד, דיבר אל המתיישבים בשפה שהייתה שפתם ונפח בהם אופטימיות ואף תיווך בינם לבין הרשויות, כדי שהם גם לא יאבדו תקווה.

"אלה הם שני הדברים שלדעתי הכי מאפיינים אותו. הוא היה מנהיג מלידה, אבל לא מנהיג כוחני, מאוד לא כוחני, הכל עשה בכריזמה שקטה ובלי התלהמות. אני אומרת זאת באהבה רבה, שזה מאוד מזכיר לי את עינת, הם כל כך דומים באופי. אמי תמיד אומרת שעינת היא הגלגול שלו. גם באבי וגם באמי היתה מן שילוב מאוד זך של אהבת הארץ והמשפחה. הם שניהם העריצו מאוד את ההתיישבות העובדת, את מושב נהלל, את אנשי באר טוביה ויצקו לתוכנו את שירת ארץ ישראל של פעם.

"זה לא שאמי לא האזינה מפעם לפעם לשירים של פריד אל אטראש או אום כ'לתום אך לא הייתה דיכוטומיה לזנוח את זה ולהקשיב רק לזה… הוא מאוד התחבר למנהיגים שהיו אז, אריק נחמקין ואחרים בלי שום קומפלקס, זה לא היה אצלו אף פעם.

בית הכנסת בושאייף במושב זיתן
בית הכנסת בושאייף במושב זיתן

"כשאתה מעיין בדברים שכתב, הוא מתאר איך פעם הקימו ישובים שלמים, שיקמו קרקעות, כל כך עסוק היה בעשיה ציבורית שאף פעם לא עצר לעשות לביתו – זה היה חלק מהטוהר והעשייה הציבורית שלו. הוא עזר לאנשים מתוך משהו טהור, לא בשביל לקבל תמורה ואני מאושרת על המטען שהוא נתן לנו. לעולם לא אבין את הפשר הזה, כי אבי לא בא מתוך פוליטיקה של עסקנים וגם לא היה בן ההתיישבות העובדת השורשית, בנה את עצמו ואז זה נגדע באחת, זה כמו איבר קטוע לכולנו."

שנתיים לאחר מותו קראו רחוב על שמו בבת ים. לובה אליאב הקים בניצנה מוזיאון לאוסף העתיקות שנמצאו באזור ובנובמבר 2006 נקרא המקום על שמו של בן-ציון חלפון. גם במושב חצב קראו למרכז הספורט החדש על שמו.

ביומן שהשאיר אחריו כתב ב-19 בספטמבר, יום התאונה: "פגישה עם אריק נחמקין". התאונה התרחשה אחרי הפגישה עם נחמקין.

ביומנו כתב בן-ציון בעמוד של 21 בספטמבר: "יום כיפור, בבית העלמין". כנראה שתיכנן לעלות לבית העלמין במושב… רצה הקב"ה וב-21 בספטמבר 1977 נקבר בן-ציון בבית העלמין שבהר הזיתים.

אברהם (מינו) דבוש, ממושב זיתן, אומר: "אני חושב שטוב עושה עינת ומשפחת חלפון, שעורכים את האזכרה בבית הכנסת מושאייפ, כי לבן-ציון היה יד וזכות גדולה בהקמת בית הכנסת.

"הכרתי אותו טוב מאוד – בן-ציון היה אדם צדיק! הוא כיהן בכמה תפקידים ציבוריים ועזר לכל מי שרק פנה אליו וביקש עזרה. צריך לזכור שבאותה תקופה, מצב המושבים לא היה מזהיר בלשון המעטה, ובן-ציון עזר לכל מושב שרק פנה אליו.

"במושב שלנו, זיתן, בנינו בתקופתו את בית הכנסת מושאייפ ונתקלנו בקשיים לממן את הקמת בית הכנסת. הוא סייע לנו, פנה למוסדות שונים והצליח לגייס לנו כספים להשלמת בית הכנסת, ביחד עם אבי, רפאל דבו שקוט ז"ל, שהיה אז בוועד המושב. מלבד זאת, בסיוע השגריר האיטלקי שבן ציון הביא לביקור במושב, הוא הצליח להביא תשמישי קדושה מבית כנסת שהיה באיטליה. המדובר בבית כנסת שהובא אחד לאחד מטריפולי."

 

 

 

צניעותו הייתה לשם דבר

(קטע מדברים שנשא ח"כ אליעזר אבטבי באזכרה לבן ציון חלפון ז"ל בכנסת, 30 יום לאחר מותו)

 

…הוא נשא בעול כספי של מפעלים אזוריים ואירגוניים שייצגו כ-300 ישובים מושביים. היה בקיא בכל רזי ההתיישבות, החל מארגון גרעיני התיישבות וכלה בבעיות חברה וכלכלה של יישובי תנועת המושבים. בזכות העמל הרב שהשקיע זכה תמיד לאמון הציבור, שכה היה גאה לייצגו. צניעותו הייתה לשם דבר. ותמיד הייתה אוזנו כרויה לשמוע על כל בעיה, וכדרכו נתן תמיד כבוד לזולתו. ובשעת כעסם של אחרים הוא מענה רך, ובכך היה משיב חימה.

כאיש הגשמה מאז עלותו ארצה השתקע והקים את ביתו במושב חצב ומאז לא שקט ופעל למען ההתיישבות העובדת, הרחבתה ופיתוחה. לפני 24 שנים, בליל כלולותיהם של בני הזוג חלפון, פקדו מסתננים את המושב וחיבלו בביתם. הבית נהרס ובנס ניצלו בני הזוג. מעשה זה לא הרתיע אותם. הוא חישל אותם, והם המשיכו במרץ לפתח את משקם ולסייע לאחרים.

כמי שהכירו מקרוב, יכול אני לומר שהוא היה איש רב פעלים ומעשיו עוד יזכו לתיאור ממצה. הוא סימל את היושר והטוהר, האחווה והידידות. כיבד את מסורת ישראל ופעל רבות להקמת בתי כנסת והצלת ספרי תורה של העדה והבאתם ארצה. שלושה ימים לפני "האסון" התווה קווים, שהתפרסמו בעיתון 'דבר', לצורך ארגון וניהול עניינים כספיים ואירגוניים בהתיישבות. קבע קווים להרחבת היצוא ותיכנן תכניות למפעלים אזוריים.

קשה לשכוח איש עניו זה, שצעדיו היו מדודים, סבר פניו מאיר תבונה וחיוך. הלך מאתנו אדם, חבר טוב, אציל, יפה נפש ויפה תואר. וכאשר נזכרים אנו בדמותו האצילית זוכרים באהבה עמוקה את אישיותו השקטה והשלווה.

תנחומי למלכה ולבנות ולמשפחה. יהי רצון שהמקום ינחם אתכם, והמשך דרכו ומפעליו יהיו לנו לנחמה. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים והזיכרון של ההתיישבות העובדת.

יהי זכרו ברוך.

 

 

 בן-ציון, שרה והבנות

בן-ציון, שרה והבנות

 

אודות admin

עשוי לעניין אותך

מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי ירקות בישראל

ביטחון מזון לעם ישראל

זכורות לנו הכוונות להביא מים במכליות מטורקיה, ותארו לעצמכם שהיינו סומכים עליהם ולא על עצמנו …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>