עמוד הבית / פני ההתיישבות / אנשי הכפר / המורה יעקב מכפר זַכָּרִיָּה

המורה יעקב מכפר זַכָּרִיָּה

 

ביום אחד הפך הנער יעקב למורה בכפר שכולו עולים המנסים לבנות חיים חדשים בהרי ירושלים – מתגוררים בצריפים ובפחונים, עובדים את האדמה, עוסקים בייעור, שורדים

כתבה וצילמה: דפנה מאור, מושב רמות

28 זוגות עינים מביטות בו, במורה החדש. מה יגיד להם? רק לפני חודשיים סיים את בחינות הבגרות והוא בסך הכול בן 17. בלשכת הגיוס אמרו לו שהוא צעיר מכדי להיות חייל, שיחזור בשנה הבאה. שלחו אותו למשרד החינוך, שם מחפשים מורים להמוני העולים המגיעים למדינה הצעירה, בקושי בת שלוש שנים.

הוא נפגש עם המפקח משולם הלוי. איש חכם, מרשים, מורה ותיק ומנוסה שלימד אותו על רגל אחת להיות מחנך. משולם שלח אותו לכאן, לכפר זָכָּריָה שזה עתה הוקם כיישוב עברי, להיות מורה. יעברו שש שנים נוספות בחייו של הנער-המורה והוא יחנך כיתה ג' של ילדי נהלל. חלקם בני תלמידיו לשעבר של משולם הלוי, אותם חינך בשנות ה-30'.

עכשיו הנער יעקב מירושלים נמצא בחדר הראשון, במבנה ערבי ישן בן שלושה חדרים. זהו בית הספר של המושב החדש בהרי ירושלים. ביום אחד הפך מנער – למורה, בכפר שכולו עולים המנסים לבנות חיים חדשים בהרי ירושלים. רובם אינם דוברים עברית. הם מתגוררים בצריפים ובפחונים, עובדים את האדמה, עוסקים בייעור, שורדים.

בית הספר של המושב, מבנה ערבי ישן ובו שלושה חדרים. זהו, הוא אומר לעצמו, הילדים האלה מחכים לי, מהיום הם תלמידיי
בית הספר של המושב, מבנה ערבי ישן ובו שלושה חדרים. זהו, הוא אומר לעצמו, הילדים האלה מחכים לי, מהיום הם תלמידיי

ליד הילדה רחל יושבת בשקט ילדונת זעירה, אחותה אסתר. היא רק בת שלוש ורחל צריכה לשמור עליה. כך אמרה אמא. הילדים בכיתה קטנים וגדולים, בני כל הגילים. רוצים ללמוד, רוצים להיות תלמידים. יעקב מוריד את מבטו ורואה רגליים נעולות ורגליים יחפות. עיניו עוברות על הבגדים הקרועים, השולחנות הרעועים והעיניים המצפות. זהו. הוא אומר לעצמו. הילדים האלה מחכים לי, מהיום הם תלמידיי.

יעקב כותב על הלוח, יעקב מספר לילדים על ארץ ישראל, יעקב מנגן בחלילית ומלמד שירים, הוא משתדל מאוד להיות מורה. כעבור שבועות מעטים יעקב כבר אוהב את תלמידיו אהבת נפש ואילו המורָה מהכתה הסמוכה עוזבת, ואחריה עוזב המורה הנוסף שהוא גם המנהל. משרד החינוך שולח מכתב רשמי לנער יעקב בכפר זכריה, קיבלת מינוי למנהל בית הספר המקומי. כך נדפס במכתב. יעקב לבדו הופך להיות המנהל וצוות המורים.

בשנת 1950, במבנה אבן ערבי בן שני חדרים שכנה המזכירות של כפר זכריה. בחדר השני גרו יחד יעקב, מנהל בית הספר הצעיר, והמדריך החקלאי מוזס, אדם מבוגר מפרדס חנה. בערבים הנעים יעקב לנגן במפוחית פה או בחלילית, אבל לעתים הפסיק לנגן כדי לצאת לסיור בין בתי הכפר הערבי הנטוש זַכַּריָא, בגלל חשש לחדירת פדאיון. יעקב ישן אז בצמוד לרובה צ'כי. היה לו ניסיון צבאי. רק לפני שלוש שנים, בהיותו תלמיד כיתה ט', היה מקשר בין עמדות ושכונות בירושלים הנצורה, ממהר על אופניו בתוך הקרבות לפי הוראות מפקדיו.

המנהל הנער יצר קשרים עם הגננת של הכפר, רבקה, ילידת חברון. היא גרה בצריף קטן עם אחותה שהייתה לה לעוזרת. גם אל המורים במושבי העולים הסמוכים יצא לביקורים, לשתף פעולה בקליטת עלייה. הוא גייס צעיר משכיל מבין העולים, אביהו, והפך אותו למורה. הוא המשיך ללמד כמיטב יכולתו ובעיקר להרעיף אהבה על הילדים. יעקב מצא את ייעודו בחיים בבית הספר הקטן של כפר זכריה.

כשהסתיימה שנת הלימודים נפרדו הילדים מהמורה ומהמנהל יעקב. הוא נסע ללשכת הגיוס והתגייס לצה"ל, כמו כולם בגיל 18.

 

אודות דרור יוסף

עשוי לעניין אותך

מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, אופיר ליבשטיין

יוזמה בקיבוצים: רכישת מתנות לחגים ממפעלי עוטף עזה

אופיר ליבשטיין: "אנו קוראים למפעלי התעשייה, לחברות ולארגונים במשק להצטרף אלינו" יוזמה בקיבוצים: לרכז את …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>